חפש רק בנושא זה





מנהל הספורט במשרד התרבות והספורט
הוועד האולימפי
החוויה האולימפית
איגוד השחייה
איגוד המשקולות
התאחדות הרכיבה
התאחדות הצלילה
ספיישל אולימפיקס
הסוכנות הלאומית למניעת סימום בספורט

עמוק בגנטיקה היהודית

בית"ר של גאידמק זכתה השנה באליפות. ד"ר חיים קאופמן מזכיר כי תופעת גאידמק נטועה עמוק במסורת היהודית של יחסי הקהילה ובעל ההון וכך גם היחס האמביוולנטי כלפיו
  10/06/07
מאמרים נוספים בנושא
שימוש בגישת ה-LMA להתמודדות עם לחץ בקרב מורים לחנ"ג
סקס לפני תחרות כן או לא? תלוי את מי שואלים
אתלטיקה במיטבה בקטאר
אדוני השופט
מאמרים נוספים בנושא
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ד'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ב'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014
יכול להיות שזה נגמר – שיחות עם אריק
חופשת סקי עם ילדים: חוויה קסומה או סדנה לניהול משברים?
תפיסת קירוס נכונה ובטיחותית
כללי בטיחות במרכזי ספורט ונופש
גזענות בספורט הישראלי
משחק מקדים בכפר האולימפי
אסרטיביות לא מה שחשבתם
ביקור ב-AJAX המתחדשת
משחקים על בטוח: ניהול בטיחות באירועי ספורט
טניס: הספורטאים הביוניים
מתחממים – לקראת אליפות העולם באתלטיקה
יעפת (ג'ט לג): איך לנחות על הרגליים?
מן הארכיון: יוסף מרימוביץ' ז"ל 2011-1924
משחק מנצח! מוטורי קוגניטיבי ומה שביניהם
הצבת גבולות מעצימה את חוויית חופש הפעולה
על צמתים, מעגלי תנועה וקבלת החלטות
בלט אווירי
ריצת מרתון בפחות משעתיים, האם זה אפשרי?
התעוררות ב-800 מ': דיוויד רודישה נסיך אפריקה
נתון לפרשנות
מנידוי לשותפות מלאה: ערביי ישראל בכדורגל הישראלי
לנטרל את הפחד מכישלון
המונדיאל של דרום אמריקה
מונדיאל 2010 – אל תמהרו להספיד ולבקר
מן הארכיון: כך נולד השיט התחרותי בישראל
"להיות על המפה"
10 שערוריות הספורט הגדולות ביותר
בחזרה לעתיד
הבאנו שלום עליכם
התנועה האולימפית מועמדת לאוסקר
פיני גרשון כמשל
המקום של פדרר בפנתיאון הספורט
היופי שבספורט – אמנות?
מלפפוני אתלטיקה – עוד מספיחי פרשיית סמניה ורמזי
עד כמה מהר ניתן לרוץ 100 מטר?
סמניה לא לבד
בולט מול גיי – הכי טעון, הכי מותח והכי מהיר
ורטהיים: פעילות חברתית במקום ענישה
צ'י גונג – נזקי התרגול הלקוי
מרתון סדום 2007 ("וולוו צ'לנג") – סיום העונה באופני הרים
כדורגל נשים – טיפול נפלא בכדור
הסנדלר רץ יחף – מיומנו של רוכב אופניים
רגע לפני הזינוק: טור דה-פראנס, מהדורת 2007
הכסף של גאידמק הורס את הספורט
דוד בן-גוריון: על הראש ועל העמידה על הראש
"התשוקה לחיים", מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון. המלצה
בין מצרים, תורכיה, תל אביב ורחובות: דרכו של אמנון חרל"פ
תחת קורת גג במוסקבה - אליפות העולם בא"ק
הכשרת צעירים לספורט הישגי: תנאים מוקדמים
"הממשל בישראל ממקם את הספורט במקום נמוך מאוד"
בדיקה במבחן: על תקנות חוק הספורט בנושא הבדיקה התקופתית לספורטאים
השמיים היו הגבול
על הכישרון בספורט: מיון, מדדים ומבחנים
מייקל ווייט – אצן ישראלי מבטיח, הלך לעולמו בן 22 בלבד
הבדלים בין אוספי ספורט ואוספים כלליים
האם האינטרנט יהרוג את ספריות הספורט?
ספורט ללא עבר
ספורט (לא) ידידותי לסביבה
ספורט נשים: העדפה מתקנת
חוק זה לא ספורט
אריה ונשר על דוכן המנצחים
אלימות בכדורגל: במלחמה כמו במלחמה
קודם כל המסורת - רק אחר-כך היכולת
הספורט בראי הפלילים: על הימורים, הטיית משחקים - והחוק
הוועד האולימפי הישראלי: הקואליציה בין מכבי והפועל
מרד המכבים והשפעתו על תרבות הספורט היהודית
זרים במגרש: שלטון האינטרסים הכלכליים על הספורט בישראל
אחד עשר חללי מינכן, 31 שנים אחרי. לזכרם
"אולימפיה": הספורט והקולנוע בשירות הנאצים
דוד לויתן: 100 שנים של ציונות וספורט
נבחרת הכדורסל: יובל 50 להופעה ההיסטורית במוסקבה
הכתם על מצח הוועד האולימפי הבינלאומי
מרק ספיץ – סיפורו של אלוף (יהודי)
ספורט כשר: הרב עוזיאל והמכביות הראשונות
פולה רדקליף: הלוזרית שנהפכה לשיאנית עולם
אחרי חמישים שנה: הישראלים האולימפיים
שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה
ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים
הבכורה האולימפית שהסתיימה בוועדת החקירה הראשונה
שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים
טיפים לעוסק המתחיל
בגובה הכידון של אלעד פלטין
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שני
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שלישי ואחרון
אני שואל אתם עונים
מעורב ירושלמי: מבחר שאלות מהפורום
מה הקשר בין סליחות וכדורגל?
שותים ובועטים
לעלות גבוה – המסע של שחר פאר אל עונת 2009
הכי טוב לשאול
מחנה האימונים של שחר פאר בדרום אפריקה – חלק ב'
יש לי שאלה
מאמרים נוספים בנושא


אחת התופעות הדומיננטיות בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות היא המעבר שלו לבעלות בעלי הון, ששיאה היא תופעת ארקדי גאידמאק. עם כל החידוש שבדבר – נראה דווקא כי זו תופעה הנטועה עמוק במסורת היהודית, והיא נדבך נוסף במורשת היסטורית ארוכה של יחסי הקהילה היהודית ובעל ההון היהודי, המתגלמת, בין היתר, בדמותו של גביר העיירה, הנדיב קונה הקרקעות או בעלי ההון היהודים מהגולה.


היחס כלפי הגביר היהודי בשטעטעל היה תמיד אמביולנטי. הגביר תמך בתלמידי חכמים, העניק צדקה ביד רחבה וכולם שחרו לפתחו ונזקקו למעותיו. עם זאת, הוא זכה תמיד ליחס מזלזל ומתנשא, שהרי ככלות הכול הוא הדיוט במה שבאמת חשוב: העיסוק בלימוד התורה. הגביר קנה פופולריות בכסף, ששימש בו בזמן כמקור לבוז מצד מקבליו.


התנועה הלאומית היהודית ביקשה לנתק עצמה מהמנטליות של העיירה היהודית ומן התלות בגבירים. היא ביקשה ליצור יהודי עצמאי העובד את אדמתו, מתפרנס מיגע כפיו, ללא תלות בנדיבים או בכספי תרומות, התורמים ליצירת יהודים "טפילים" ולא פרודוקטיביים.


מתברר כי יחסי התלות ההדדיים בין הגביר לבין הקהילה היהודית הוא יחס סימביוטי הקשה לניתוק. המושבות הראשונות שהוקמו בארץ ישראל קרסו זמן קצר לאחר הקמתן, ולעזרתן נזעק הגביר בדמותו של הברון רוטשילד מצרפת. הברון הביא למושבות שחקני חיזוק צרפתים שהורכבו מפקידים חסרי כל זיקה לאומית.  הוא השקיע הון רב והציל את ההתיישבות הראשונה בארץ ישראל. מניעי הברון עלומים, אך יש להניח כי ראה בהצלת המושבות מסורת יהודית של עזרה הדדית, ובו בזמן גם רצון להראות לעולם כי יש גם יהודים חקלאים וכי הדימוי האפל שדבק בו כסמל לסינדיקאט היהודי השולט בכלכלה העולמית הוא דימוי שקרי.


האיכרים יצרו תלות מוחלטת ומתרפסת בברון, ששלט בהם ביד רמה. הם איבדו לחלוטין את עצמאותם ואת האידיאולוגיה הבסיסית שהניעה אותם לעלות לארץ, אך נהנו מביטחון כלכלי שכל כולו נשען על תרומתו האישית של הברון, שראה במושבות מעין צעצוע פרטי, ולא על רווחים כלכליים, שכן המושבות המשיכו לא לשאת את עצמן. רק לאחר 18 שנות מעורבות החליט הברון לשנות את שיטת הניהול והעביר את המושבות לניהול כלכלי באמצעות חברת יק"א, חברה יהודית שנוסדה בזמנו על ידי הברון הירש, גביר יהודי נוסף שניסה להקים התיישבויות יהודיות בארגנטינה.


היחס לרוטשילד לא היה שונה בהרבה מהיחס המסורתי לגביר העיירה: לצד ההתרפסות, ההכנעה, התלות והכרת התודה הוא זכה לביקורת רבה על דרכו ומניעיו, שנתפסה על ידו ככפיות טובה וקטנוניות, בעיקר מצד הממסד הלאומי.


האמביוולנטיות של היחס לבעלי ההון נמשכה גם בשנים לאחר מכן. כשהרצל החליט לממש את רעיונותיו הלאומיים הוא פנה קודם כל למיליונרים יהודים, והראשונים שבהם היו אותם רוטשילד והירש, שסירבו לו, שכן הם העדיפו לסייע כפילנטרופים גבירים שהכול נעשה כדברם ולא לפעול במסגרת ממסדית. את התנועה הציונית כתנועת המונים עממית הקים הרצל רק לאחר מכן.


לאחר שהחל המנדט הבריטי היהודים בא"י היו אמורים סוף-סוף להגשים את האידיאל של יהודי חדש ועצמאי בארצו הנבנית. בוויכוח שהתנהל על דרכה של התנועה הציונית לאחר מלחמת העולם הראשונה, גברה הגישה הלאומית של ויצמן, שהעדיף בניית חברה יהודית בארץ ישראל באמצעות תנועה פוליטית הנשענת על הון לאומי, על פני גישת  יהודי ארצות הברית בראשות ברנדיס, שרצו לבנות את הארץ היהודית כחברה עסקית-כלכלית של בעלי הון (שאינם בהכרח ציונים).


ויצמן  לא רצה שוב שהגבירים ינהלו לו את התנועה, אך כנראה שיש דפוסים שכבר לא ניתנים לשינוי.  בסוף שנות העשרים, כשההסתדרות הציונית התקשתה במימון המפעל ההתיישבותי בארץ ישראל, היא הקימה את הסוכנות היהודית, שתכליתה לרתום "לא ציונים" (דהיינו, בעלי הון יהודים מן הגולה שלא היו מוכנים לפעול במסגרת הממסד הציוני) למפעל התחייה הלאומי. שוב גויסו הגבירים, וגם הפעם זה לווה בביקורת ובבוז, אבל שוב היו אלה הגבירים שאלמלא תרומתם הכול היה קורס.


כשקמה המדינה היא יצרה מראית עין סוציאליסטית של חברה סולידרית השוללת לכאורה את תופעת ה"שנור" של ה"מיליונרים" מהגולה ומקיימת את עצמה. בפועל זה היה רחוק מאוד מזה. היה זה בן-גוריון עצמו שבוויכוח על הגדרת הציונות היה מוכן לקבל גם כציונים כאלה שלא רק "מגשימים", אלא גם "תורמים". ההתחככות עם עשירים יהודים מהגולה נמשכה בעצם לאורך כל שנותיה של המדינה וגיוס התרומות מהגולה היה לחלק אורגני מהתקציב הלאומי.


ככל שהמדינה זנחה את הסוציאליזם והחלה להפריט עצמה בעלי ההון, שחלקם אפילו לא היו יהודים, הוצגו ללא בושה ואפילו עם לא מעט גאווה בריש גלי, עד כדי חציית הגבול ומתן סיוע אישי למנהיגים עצמם (עיין ערך: שרון ועזר ויצמן). הביקורת כלפיהם וכלפי מניעיהם מעולם לא חדלה. הבוז, ההסתייגויות ועקימת האף, לצד ההזדקקות הנואשת לכספם, היתה תמיד מנת חלקם. קשה שלא להזכיר בהקשר זה את רוברט מקסוול (הססמה "מקסוול קנה אותי" קדמה בהרבה ל"גאידמק קנה אותי") או את פלאטו שרון, הדוגמה הבולטת ביותר של מיליונר מפוקפק, שעירב אינטרסים אישיים אפלים עם פטריוטיות לאומנית ואפילו נבחר לכנסת.    


מכאן כי התופעה של ארקדי גאידמק, הגם שהוא מן הסתם אינו מודע לכך, היא רק עוד חוליה בשרשרת של מסורת היסטורית רבת שנים של יחסי בעל הון יהודי עם הקהילה היהודית לסוגיה השונים. לגביר, לברון, למיליונר היהודי מן הגולה מצטרף עתה גם האוליגרך.  

 

גאיידמק, כמו קודמיו, מחפש לגיטימציה, הכרה והשפעה (כשההשקעה בבית"ר היא רק חלק מהפרויקטים מחליפי הממסד שלו), המוצגת כ"עזרה לקהילה", אך ההיסטוריה לפחות מורה כי הציבור הנזקק לכספו של בעל ההון היהודי, ולעתים מתרפס ומתבטל בפניו, הוא בדיוק אותו הציבור שיבוז לו ויטיל ספק במניעיו. היחס הסמביוזי של בעל הון- קהילה יהודית טבוע, כנראה, עמוק בגנטיקה היהודית וגאידמק שבוי כיום במלכוד שחוו   בעלי ההון לפניו, בין הרצון לעצב את מושאי השקעותיו על פי רצונו, לבין הרצון לרצות את הציבור שבו הוא משקיע ולמנוע מעצמו את הבוז והציניות. הפרדוכס שעל פיו רצה גאידמק להביא ניחוח אירופאי ל"שכונה" הבית"רית מן העבר והפך בעצם את בית"ר ל"שכונתית" עוד יותר, הוא תוצאה ישירה של מלכוד זה.

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
25.8.17 יום פתוח ללימודים במכון וינגייט

משתלם להשתלם

מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן