גישות בטיפוח מומחיות בספורט

ביצועים מיטביים בספורט הם מטרת העל של כל ספורטאי. השאלה היא איך מגיעים ליעד הזה.
המאמר מציג שתי גישות לטיפוח הספורטאי בתחילת דרכו: גישת האימון המודרך,
המתמקדת בעיקר בשיפור ביצועים בענף הספורט הספציפי, וגישת ההתפתחות הספורטיבית,
המדגישה את הפעילות החופשית ומעודדת שילוב של כמה ענפי ספורט.

מבוא

תרגול ולמשחק יש השפעה מכרעת על אופן רכישתן של מיומנויות מוטוריות. בניגוד לאימון עצמו, המתנהל באופן שיטתי ומקובל בכל העולם (חלק מכין, חלק עיקרי, חלק מסיים), ישנן לא מעט שאלות לא פתורות בהתייחס לסוג ולמינון התרגול או המשחק המומלץ לספורטאי בשלבים שונים של התפתחותו.
על-פי רוב, זווית הראייה של מאמנים מתייחסת למשתנים הקשורים לפיתוח המיומנויות המוטוריות של הספורטאי (זמן אימון, אימון ספציפי לענף הספורט) ופחות למשתנים פסיכולוגיים-חברתיים (הנאה מהפעילות, שחיקה, פרישה מוקדמת) או למשתנים בריאותיים-רפואיים (בריאות הספורטאי, מניעת פציעות). במאמר זה מוצגות שתי גישות/מודלים שונים, העוסקים בנושאים הללו ולמעשה בדרכי הטיפוח של ספורטאים צעירים ופיתוח מומחיות בספורט:
• אימון מודרך (etarebileD ecitcarp): גישה זו מדגישה בעיקר את שיפור הביצועים הספורטיביים, כולל הדרכה ומשוב על הביצוע, ומכוונת כולה לשיפור יכולות גופניות וטכניות של הספורטאי.
• התפתחות ספורטיבית (PSMD latnempoleveD- ledoM fo tropS noitapicitraP): גישה זו מדגישה את הפעילות החופשית באמצעות משחק, במטרה להגביר את המוטיבציה הפנימית וההנאה מהפעילות, ומעודדת שילוב של כמה ענפי ספורט (במקביל או ברצף) כדי להרחיב את הבסיס המוטורי והאתלטי של הספורטאי הצעיר.

שתי הגישות מציעות דרכים שונות לטיפוח מומחיות בספורט – בהתאם למשפחות הענפים השונות, צרכיהן ודרישותיהן הענפיות. ישנם ענפים כמו שחייה והתעמלות, שהספורטאים העוסקים בהן יטופחו על-פי גישת האימון המודרך, זו המדגישה התפתחות והתמחות מוקדמת בספורט. לעומת זאת, ספורטאים המשתייכים לענפים אחרים כמו משחקי כדור, ענפי קרב ואתלטיקה, רצוי שיתפתחו על-פי גישת ה-PSMD, המדגישה את ההנאה והמוטיבציה הפנימית בדרך של שילוב כמה ענפי ספורט במקביל וכפועל יוצא – הרחבת הבסיס המוטורי והאתלטי של הספורטאי הצעיר. משתנים אלה הם בעלי חשיבות רבה בכל הקשור להתמדה בספורט בקרב צעירים.

"גישת האימון המודרך מתאימה בעיקר לענפי השחייה וההתעמלות, בעוד גישת ההתפתחות הספורטיבית נועדה למשחקי כדור, לענפי הקרב ולאתלטיק"

טיפוח מומחיות בספורט עפ"י גישת האימון המודרך

השימוש בגישת האימון המודרך לפיתוח מומחיות הוצג על-ידי אריקסון* (1). האימון המודרך מבוסס על הרעיון שמומחיות, בכל תחום-עניין שהוא, קשורה ישירות לסוג ולכמות האימונים באותו תחום דעת. לשיטתו של אריקסון, מה שקובע אם הספורטאי יקצור הישגים גבוהים בעתיד הוא בהכרח כמות האימונים המצטברת מגיל הילדות ואילך וההתמחות בענף ספורט אחד. הוא מדגיש כי כדי להשיג מומחיות בתחום הדעת (בספורט, לצורך העניין), על הספורטאי להתאמן כ-10,000 שעות במשך 10 שנים. האימון המודרך מתבטא בתשומת-לב רבה של המאמן לתיקון טעויות טכניות של הספורטאי ומשוב על ביצועיו כדי שיממש את הפוטנציאל הטמון בו.

כאמור, השימוש בגישת האימון המודרך נועד לשיפור ביצועים ספורטיביים. אימון בגישה זו מצריך מאמצים גופניים ומנטאליים וריכוז רב מצדו של הספורטאי, אך קבלת תשומת-לב מועטה בלבד להיבטים פסיכו-חברתיים בתהליך התפתחותו. ואכן, חיזוק קשרים חברתיים והנאה מהעיסוק בפעילות אינם חלק ממטרותיו של האימון המודרך. במילים אחרות, המודל אינו מתחשב ב'עלויות' החברתיות כגון חיי חברה בסיסיים בשל הזמן המועט המוקדש לכך וגם לא בהנאה שמעודדת מוטיבציה לפעילות.
זאת ועוד: בגישת האימון המודרך טמונים גם סיכונים כמו ירידה בהנאה מהפעילות, פגיעה בבריאות ופציעות כרוניות (2, 3, 5, 6), עד כדי שחיקה של הספורטאי הצעיר ופרישה מוקדמת מפעילות. מאחר שהאימון המודרך עוסק בעיקר בשיפור ביצועים, המחייב שעות אימון רבות, מתרחשות פציעות כמו שברי מאמץ, הנגרמים בעיקר בגלל עומסים פיזיים רבים. במקביל, שעות האימון הרבות והלחצים המופעלים על הילד גורמים לעתים קרובות לנשירה מוקדמת מהספורט בגלל חוסר יכולת להתמודד עם כישלון (כמו גם עם הצלחה) בגיל כה צעיר.

עקרונות המודל

לסיכום, שלושת העקרונות המנחים את מודל האימון המודרך הם כדלהלן:
1. התמקדות בענף ספורט אחד: ספורטאֵי עילית מתמחים בענף אחד בגיל צעיר מאוד. אריקסון מתייחס לענפים כגון התעמלות מכשירים/אמנותית ושחייה, שגיל ההישג שלהם הוא צעיר מאוד, ולא למשחקי כדור, לאתלטיקה ולענפי קרב.
2.אימון עפ"י גישת האימון המודרך כבר בגיל צעיר מאוד: ספורטאי עילית מתחילים להתאמן בגישת האימון המודרך בגיל צעיר מאוד.
האימון (באותם ענפים שצוינו) בנוי מדגֵשים טכניים ומשובים תדירים של המאמן כדי להביא לשיפור מיטבי בביצועים הספורטיביים.
3.יותר שעות אימון: ספורטאי עילית צוברים יותר שעות אימון מודרך במהלך הקריירה הספורטיבית שלהם לעומת דרג נמוך יותר של ספורטאים.

תפקיד המאמן במסגרת האימון המודרך

על-פי גישת האימון המודרך, למאמן ישנם שלושה תפקידים עיקריים:
1. להביא את הספורטאי לשיפור ביצועים ספורטיביים באמצעות לימוד ותרגול של מיומנויות ותרגול מובנה באימון.
2. להשתמש במשוב והלכי מחשבה לספורטאים במהלך האימון במטרה לתקן ליקויים טכניים וטקטיים. הספורטאי מקבל
מהמאמן חיזוקים לאחר פעולות טובות שביצע ומשוב לאחר טעויות. המשוב יכול להינתן בצורה מילולית, באמצעות וידאו וכיו"ב.
3. לנטר ולווסת עומסי אימון על-פי תכנית האימון של הספורטאי.

טיפוח מומחיות בספורט עפ"י גישת DMSP (התפתחות ספורטיבית)

המסגרת של טיפוח ספורטאים צעירים על-פי גישת PSMD פותחה על-ידי קוטה וחבריו* (4), והיא מציעה מסלול התפתחות ארוך-טווח לספורטאי הצעיר. גישה זו מדגישה פעילות מגוונת ומשחק חופשי במטרה ליצור תשתית של יכולת אתלטית כבר בגיל צעיר, תוך התייחסות להיבטים גופניים ופסיכו-חברתיים אצל הספורטאי במהלך טיפוח מומחיותו.
גישת PSMD מדגישה את ההנאה מהפעילות כדי להגביר את המוטיבציה הפנימית ובכך לתרום להגברת ההתמדה בתחום הספורט ולצמצום הנשירה ממנו.
בניגוד לאריקסון, הטוען שכדי להגיע למומחיות בתחום יש להתאמן/לתרגל באותו תחום כ-10,000 שעות במשך 10 שנים, קוטה מציע שבענפי הספורט שגיל ההישג שלהם מתבטא אחרי גיל 20 (רוב הענפים מלבד התעמלות ושחייה), רצוי להקדיש לאימון ספציפי (etarebileD ecitcarP) כ-3000-4000 שעות. המודל מציע 10,000 שעות אימון במהלך הקריירה של הספורטאי, אך האימונים צריכים לשלב משחק ואימון מודרך תוך שילוב של כמה ענפי ספורט בתחילת הדרך, וככל שעולים בגיל יש התמקדות בענף אחד ותוכני האימון הופכים להיות ממוקדים באימון המודרך.

סיכום

נושא טיפוח המומחיות בתחומי עניין שונים ובספורט בפרט הוא רחב ומעמיק. בכל הקשור בספורט, אין אחידות דעים בין החוקרים, והדבר נובע מהצלחות של ספורטאים בענפים שונים שהתפתחו במשטרי אימון שונים ובתרבויות שונות.
במאמר זה הוצגו שתי גישות שונות לטיפוח מומחיות בספורט. האחת הוצעה על-ידי אריקסון, המדגישה את האימון המודרך בכל שלבי התפתחותו של הספורטאי – מילדות ועד בגרות. גישה זו מדגישה התמחות מוקדמת בענף ספורט אחד וממליצה על 10,000 שעות של אימון מודרך במהלך 10 שנים. קוטה, לעומת זאת, מציע את מודל ה-PSMD, המחלק את שלבי התפתחות הספורטאי ל-3 שלבים:
דגימה (גילים 6-21), התמחות (31-51) ו- השקעה (61+). בכל שלב מודגשת פעילות מקצועית אחרת, בהתאם לגיל. תפיסה זו מדגישה שילוב של כמה ענפי ספורט בגיל הילדות ומשחק חופשי. רק עם העלייה בגיל מושם דגש רב יותר על התמחות בענף ספורט אחד.