ד"ר מיה קלה בנצור: "גאה על חלקנו בקמפיין לטוקיו 2020"

37 שנים אחרי שייצגה את ישראל כאתלטית במשחקי לוס אנג'לס 1984, ד"ר מיה קלה בנצור, מנהלת הפיזיותרפיה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט, תזכה לצעוד עם הצוות הרפואי בטקס הפתיחה של טוקיו 2020 באולימפיאדה ה-6 בחייה. ד"ר מיה קלה בנצור: "משחקי טוקיו 2020 יהיו שונים מכל מה שהכרנו עד כה. אני גאה בספורטאים שהצליחו לשמור על מקומם בטופ העולמי על אף הקורונה וגם גאה מאוד על הליווי שהעניק צוות המרכז לרפואת ספורט ולמחקר בכל הקמפיין הזה"

עם חמש אולימפיאדות ברזומה: אחת כאתלטית (לוס אנג'לס 1984) וארבע נוספות כפיזיותרפיסטית (אתונה 2004, בייג'ינג 2008, לונדון 2012, ריו 2016) נדמה לצופה מן הצד כי ד"ר מיה קלה בנצור, אחת מהאושיות המקצועיות, הוותיקות והמוערכות בספורט האולימפי הישראלי, מגיעה אל המשחקים האולימפיים בפעם השישית בחייה בנונשלנטיות אלגנטית אופיינית: "אני מניחה שאתרגש יותר כשאהיה שם בטוקיו".

ד"ר מיה קלה בנצור, במרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט (צילום: אבי שי)

ואז מבהירה: "אבל אני בהחלט מתרגשת בשביל הספורטאים שעבדו כל כך קשה ו'החזיקו בשיניים' לאחר שכבר היו בשיא שלהם לפני שנה כשהמשחקים האולימפיים נדחו. בעיקר אני מתרגשת בשביל אלו שיש להם סיכוי לעשות תוצאה יפה והנה זה סוף סוף קורה!" היא אומרת בלהט השמור למי שיחד עם צוות המרכז לרפואת ספורט ולמחקר, הייתה שם עבור הספורטאים במשך כל ימי הסגר "השחורים" שחוו בימי הסגרים עם פרוץ הקורונה – ללא אימונים, ללא תחרויות ועם החלום האולימפי שנשמט אז לכולם מהידיים.

ד"ר קלה בנצור, מנהלת מחלקת הפיזיותרפיה של המרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט, תרכז את התחום גם במשלחת האולימפית הישראלית בטוקיו, ובנוסף תלווה כפיזיותרפיסטית את האתלטיות, את לוחמת הטאקוונדו אבישג סמברג ועוד מספר ספורטאים שהובילה בשנתיים האחרונות את הליך שיקומם ובהם קופצת המשולשת חנה מיננקו ושחקנית הבדמינטון קסניה פוליקרפובה שהתמודדה השנה עם פציעת כתף קשה. ד"ר בנצור: "אין בעבודה שלנו שום דבר הירואי או קרבי כמו שזה יכול להיראות מהצד. אני אהיה גם רוב הזמן בכפר האולימפי ואעסוק בריכוז המרפאה בכפר וב-5 או 6 המרכזים השונים בהם תהיה מפוזרת המשלחת הישראלית – תורנות מתמדת של כל הצוות – כדי לוודא שכל הדבר הזה יעבוד ופשוט להיות שם בשביל הספורטאים".

עד כמה הגבלות הקורונה צפויות להשפיע על טוקיו 2020 ובאיזה אופן?

"חוויית המשחקים האולימפיים בטוקיו לא דומה בשום דבר להתנסות האוניברסלית, החופשית, עם הקשר הלא אמצעי בין הספורטאים. זה לא יהיה דומה בשום דבר לרוח המשחקים האולימפיים שהכרנו משנים קודמות בגלל כל ההגבלות שהיפנים – כנראה בצדק – מטילים. התחרויות תתקיימנה בלי קהל, באיסור מוחלט של התקרבות ומגע ישיר בין משלחות, עם איסור על שימוש בתחבורה הציבורית ויציאה מהכפר האולימפי ואני לא מדברת על "המקום" בכפר האולימפי – חדר האוכל – מקום המפגש הענק הפתוח והשמח של כולם עם כולם 24/7 – במקום זה נתנהל עם 2 יישומונים (אפליקציות) לניטור 24/7, בדיקות קורונה יומיות והגבלות רבות נוספות ואם אתה נמצא חיובי אתה אוטומטית נמצא בבידוד ונגמר הסיפור האולימפי שלך".

עם כל המחיר הכבד, האם ניתן להצביע על איזו השפעה חיובית של תקופת הקורונה על חלק מהספורטאים?

"האם זה עשה טוב למישהו? לא בטוח. אולי מי שהיה צריך לעשות קריטריון והיה פצוע כמו חנה מיננקו למשל, שהצליחה להשלים את הזמן האבוד ולהשיג את הקריטריון כמעט ברגע האחרון.

צריך להוריד את הכובע בפני הספורטאיות והספורטאים הישראלים שהחזיקו מעמד והצליחו לשמור על מקומם בטופ העולמי! תקופת הקורונה הייתה מבחן במיקוד ובשמירה על קונסיסטנטיות.

האצנית דיאנה ויסמן למשל היא דוגמה טובה למי שהצליחה בכך שכן היא שמרה על רמה גבוהה באופן עקבי ובסופו של דבר נכנסה לטוקיו על פי הדירוג. זאת דוגמה למקצוע שסופר קשה להישאר סופר מחודד ועוד עם כל נפלאות הקורונה לעבור ממדינה למדינה כדי להתחרות. לעומת זאת, יש ספורטאים ששילמו מחיר כבד בגלל הקורונה כמו מתעמל המכשירים אנדריי מדבדב למשל, שלא הצליח לעשות את הקריטריון רק בגלל שבכל פעם שהוא היה צריך להתחרות ביטלו את התחרות – זה הזוי". ומוסיפה בחיוך "ואחרי טוקיו 2020 – כשרק שננשום לרגע – כבר נהיה שנתיים לפני המשחקים האולימפיים בפריז 2024" היא מחייכת.

עם מולי אפשטיין, המנהל המדעי של הוועד האולימפי בגיבושון המשלחת האולימפית במכון וינגייט

ד"ר מיה קלה בנצור, בת ה-62, נשואה לאריק בנצור, טייס במקצועו, ואימא לכרמל בת ה-31 ולניתאי בן ה-27, נמנית עם מיטב אתלטיות העבר של ישראל, וכיום מנהלת את מחלקת הפיזיותרפיה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט ומרצה בחוג לפיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה. אל המקצוע הגיעה בד בבד עם פרישתה מהספורט התחרותי בסוף לימודיה באוניברסיטת ג'ורג'יה בארה"ב – כשבחרה להמשיך בלימודיה ולהתמחות בטיפול בפגיעות ספורט, שכן היה לה ברור שהספורט ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מחייה.

מטראומת טבח י"א חללי מינכן 1972 ועד למשחקי לוס אנג'לס 1984

את הקריירה כאתלטית מקצוענית החלה כשהוכתרה כאלופת ישראל בקפיצה לרוחק זמן קצר לפני שמלאו לה 14 בלבד – אז גם נחשפה לראשונה בחייה למשחקים האולימפיים במינכן 1972, שהתקיימו בדיוק ביום הולדתה ה-14:

"זה היה נורא! ביום ההולדת שלי, כאלופת ישראל טרייה, חיכיתי בהתרגשות גדולה לראות את אסתר רוט שחמורוב בטלוויזיה שההורים שלי קנו במיוחד לקראת האולימפיאדה, ובמקום זה ראינו את שמואל ללקין נואם באצטדיון עם הספורטאים שלנו בארונות! זה היה מזעזע! אני זוכרת עד היום את תחושת חוסר האונים המטורפת ואיך באותו הרגע חשבתי לעצמי שלא יודעת מה יהיה  – אבל יום אחד אני חייבת להיות שם!"

ד"ר מיה קלה בנצור באיצטדיון האתלטיקה במכון וינגייט. צילום: אבי שי

רק 12 שנים אחר כך, לאחר שכמעט ויתרה על החלום ופרשה נוכח התנאים הרעועים בארץ ומערך תמיכה הישגי שעוד היה בחיתוליו, הצליחה לממש את החלום האולימפי כשעשתה את הקריטריון בקפיצה לרוחק בזמן לימודיה במכללת ג'ורג'יה בצפון אטלנטה, ובמשחקים בלוס אנג'לס פספסה את הגמר בשני מקומות בלבד.

ד"ר מיה קלה בנצור: "הייתי בת 26, וזו הייתה עבורי סגירת מעגל מרגשת. זה לקח הרבה שנים כי מצד אחד הייתה הרבה יותר אתלטיקה ממה שיש היום מבחינת אגודות ותחרויות ורוח נבחרת, אבל מצד שני לא היה מערך של ספורט הישגי תומך ומלווה ומכוון, כך שהייתי לגמרי לבדי במרוץ הזה. כשהייתי חיילת הביאו לי מאמן מארה"ב שעזב אחרי זמן קצר ונשארתי לבד. הגעתי למצב שלא היה לי עם מי לעבוד. אני זוכרת, למשל, שלא השתתפתי באוניברסיאדה כי האיגוד שכח לרשום אותי לתחרות. נאלצתי להפסיק להתאמן למרות שידעתי שחלום האולימפיאדה הוא בר הישג. רק כעבור שנה, בשלהי מלחמת לבנון הראשונה, קיבלתי טלפון מאחד המאמנים מהאוניברסיטאות בארה"ב שכתבתי להם, שפשוט שאל "את רוצה לבוא אלינו?" – אחרי שלושה שבועות כבר הייתי בצפון אריזונה.

אם כך, סביר להניח שלא היית מגיעה ללוס אנג'לס 1984 אילולא היציאה ללימודים בקולג' אמריקאי.

"מערכת הקולג'ים האמריקאית מאפשרת מערך שלם של מתקנים, תנאים, מעטפת ושקט ללמוד ולהתאמן. כאן אין את זה מספיק ורק כשאתה בטופ יש מעטפת מקצועית שלא הייתה קיימת בזמני. היום יש מערכת שמבקרת, תומכת ומנטרת את זה בדרך.

בשבילי זו הייתה החלטה מאוד נכונה כי נתנה לי את השקט ההזדמנות ותנאים פיזיים ומנטליים להתקדם – גם בזכות השינוי המנטלי – מחשיבה במטרים לחשיבה בפיטים – 21 פיט ולא 6 מטרים – המטרה השתנתה כי 21 זה יותר מ-6 מטר. זה נתן לי המון כוח וככה עשיתי את הקריטריון האולימפי. כקופצת התחלתי במשולשת, שזה מקצוע שהתחיל בקולג'ים והייתי מאוד טובה בו – שלישית באליפות המכללות בדרג הראשון שזה הישג הישג – אבל הוא הוגדר כמקצוע אולימפי רק 12 שנים מאוחר יותר.

ד"ר מיה קלה בנצור עם חנה מיננקו בתקופת השיקום במרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט.

איך, אם בכלל, העבר שלך כאתלטית, בא לידי ביטוי בעבודתך כפיזיותרפיסטית? האם את בוחרת לטפל בעיקר באתלטיות?

"כמובן שיש לי חיבור אישי לאתלטיקה מהלב ומההבנה אבל אני גם מנסה בסוג של חניכה, לחבר יותר אנשים מהצוות שלי להתחבר ולהתנסות. בשיקום של האתלטית הצעירה עדן פינקלשטיין שלווה ותועד על-ידי מולי אפשטיין, המנהל המדעי של הוועד האולימפי, עשינו יחד את כל התהליך – החל משלב הניתוח הרפואי, דרך הפיזיותרפיה הראשונית הבסיסית ועד לשלב הפיזיותרפיה יותר מתקדמת עם שילוב הידרותרפיה, שילוב של תרגילי כוח ועבודה עם המאמן שלה ביישום תרגילים תפקודיים – עד לחזרתה לפעילות מלאה השנה – וזה לא קל להחזיר לתפקוד ברמה של שיפור תוצאות בשנה של קורונה.

העבודה עם עדן פינקלשטיין הייתה עבורי סגירת מעגל במובן הזה שהיה הרבה מאוד מקום גם ליישם את ההיכרות האישית שלי עם מה צריכה קופצת, איזה תרגילים היא עושה, מה יהיה הרצף הנכון, איך לעבוד מול המאמן שלה, איזה טסטים הוא עושה ומה מתאים לשלב שאנחנו נמצאים בו".

האם אם כך, כפיזיותרפיסט אתה חייב חיבור לענף של הספורטאי בו אתה מטפל?

אני חושבת כשעובדים עם ענף ספורטיבי מסוים צריך להכיר את הדקויות שלו ואם לא מכירים אז חייבים לשבת וללמוד, להקשיב ולשאול שאלות. אני חושבת שעדן פינקלשטיין למשל, ראתה שאני מבינה אותה וקולטת מה קשה לה וזה ללא ספק, מוסיף לאמון ולביטחון של הספורטאי בך כאיש מקצוע. ברנרדו ברקן למשל, הוא מומחה גדול בג'ודו נשים והוא לא היה ג'ודאי בעבורו! זה קצת לקח זמן אבל הוא למד."

כמי שזו עבורה האולימפיאדה השישית, האם חל שינוי משמעותי במודל המעטפת לספורטאים?

"בהחלט. עם הזמן והעבודה פה במכון וינגייט עם איגוד האתלטיקה, איגודים נוספים והיחידה לספורט הישגי, אט אט – מה שהתחיל כטפטוף של פיזיותרפיסט או מעסה פה ושם – התפתח להבנה שיש מקום לתוכניות מניעה, יש מקום להרפיה ולהתאוששות, יש מקום לליווי אישי והמעטפת גדלה למערך מקצועי ומלווה יותר – כך שכיום למשחקים האולימפיים בטוקיו אליהם יצאה המשלחת הגדולה ביותר בתולדות ישראל – ענפים מסוימים כמו הג'ודו, ההתעמלות והשיט, יזכו לליווי מקצועי צמוד.

ממצב של גישה לפיה 'אולי כדאי שיהיה גם פיזיותרפיסט' – היום זה צוות מקצועי של פיזיותרפיסטים ומעסים שמלווים את הספורטאים וזה הבדל  גדול ומשמעותי ביחס לשנים קודמות".

רגע לפני פתיחת משחקי טוקיו 2020, איך את מסכמת את העמידה באתגרים שהיו לאורך הקמפיין הזה?

אני מאוד גאה על הליווי שהעניק צוות המרכז לרפואת ספורט ולמחקר ומרפאת הפיזיותרפיה שלנו בכל הקמפיין הזה, בתקופת ההכנה לטוקיו 2020 – וזה נכון לפחות באשר לארבעה ענפים:

חמש שנים של ליווי סזיפי באימונים, במחנות אימונים, בתחרויות, בשיקומים ארוכים מפציעות, בליווי לניתוחים ובשיקום אחריהם, בהתלבטויות אם זה הזמן להחזיר לאימונים או שלא ועוד. מסע ארוך של הפיזיותרפיסטים וההידרותרפיסטים שלנו, הפיזיולוגים והתזונאיות – עם הספורטאיות והספורטאים בג'ודו הנשים, בשיט ובגלישת הרוח – מסע שמסתכם עכשיו בהגעה למשחקים האולימפיים.זהו מסע מאוד מרגש וגם מאוד מקצועי בעיניי".