דני אורן: "נתתי את הלב"

אחרי 36 שנות קריירה מתוכן 12 שנים כמנהל היחידה ספורט הישגי, דני אורן בריאיון חג לאתר מכון וינגייט: על הדרך שעשה הספורט ההישגי הישראלי, האנשים שליוו אותו, הרגעים שנחרטו בזיכרונו והאתגרים שמחכים לספורט הישראלי בדרך ללוס אנג'לס 2028. אורן: "כשאני מסתכל לאחור אני חש הכרת תודה . הפרישה היא לא סוף – רק שינוי"

בשנת 2026 תם עידן בספורט ההישגי הישראלי. בתוך זמן קצר הודיעו על פרישתם לגמלאות שלוש מהאושיות הבולטות בספורט ההישגי הישראלי: גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי בישראל; ד"ר לובה גליצקיה, רופאת הסגלים האולימפיים ודני אורן, מנהל היחידה לספורט הישגי במכון וינגייט. כעת, מספר חודשים אחרי גל הפרישות הטבעי דני אורן מדבר בגילוי לב על הכול ועם המבט קדימה… לתפקיד הבא.

דני אורן במכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט.

עידן נגמר ועידן מתחיל"

הפרישה שלך מגיעה לצד פרישתם של גילי לוסטיג וד"ר לובה גליצקייה. תם עידן בספורט הישראלי?

לובה היא הרופאה שהייתה כאן המון שנים. הרופאה האולימפית המיתולוגית המצוינת שייסדה את הליווי הרפואי האולימפי עם אבחונים מעולים, הרבה ניסיון וזמינות 24/7 לטובת הספורטאים – הייתה ללא ספק 'הרופאה האולימפית' של ישראל. גילי לוסטיג היה כידוע מנהל היחידה עד 2014. שנינו מאותו הכפר, חברות של למעלה מ-50 שנה מימי קבוצת הכדורעף של הפועל כפר סבא. החיים המקצועיים הפגישו בינינו שוב ביחידה כשגילי היה המנהל שלי עד שמונה למנכ"ל הוועד האולימפי ואני מוניתי במקומו ואין ספק שידענו לעבוד בסינרגיה מדהימה.

לאורך הדרך היו גם מחלוקות, אבל הבסיס תמיד נשאר חברות. זה אולי אחד הדברים היפים שהספורט נותן לנו: המשחק נגמר, התפקידים משתנים, אבל החברויות האמיתיות נשארות".

מימין: מנכ"ל וינגייט גיא אטיאס, סהר אלוני, דני אורן, ד"ר לובה גליצקייה, גילי לוסטיג וד"ר אייל שרגל (צילום: מכון וינגייט)

את דרכו של דני אורן למערכת סלל מאמנו מהכדורעף, אורי אפק, שזיהה את הפוטנציאל ודחף אותו ליחידה לספורט הישגי – מהלך שעליו אורן אסיר תודה עד היום: "אורי היה המאמן שלי בכדורעף מימי 'מגרש הבלטות' והיה אחד האנשים שזיהו בי משהו ודחפו אותי קדימה" אומר דני בהתרגשות ומוסיף "אני חייב לו תודה על האמון והדלת שפתח בפניי. לפעמים אדם אומר לך משפט אחד או נותן לך דחיפה קטנה, והוא בכלל לא יודע שהוא שינה לך את החיים. עכשיו עידן נגמר ועידן חדש מתחיל".

איזה עידן מתחיל כאן לדעתך?

"את גילי החליפה עדי ביכמן, ספורטאית אולימפית ואני מקווה שתמשיך את הרוח שלו.

גם אצלי וגם אצל גילי הדלת הייתה תמיד פתוחה – המאמנים והספורטאים יכלו לבוא, להגיד, לדבר. ביחידה כמו היחידה לספורט הישגי חשובים מעל הכול המקצועיות, השקיפות והנתונים."

דני אורן עם גילי לוסטיג במשחקים האולימפיים פריז 2024: "החברות נשארת". התמונה באדיבות הוועד האולימפי בישראל.

מה אתה מאחל לשרית שנער, מנהלת היחידה החדשה?

אני מאחל לשרית הצלחה גדולה בתפקיד. ההצלחה שלה היא ההצלחה של הספורט ההישגי כולו! יש לה צוות מצוין ביחידה, אנשים סופר איכותיים ואני מקווה ומאמין שהיא תדע למקסם את היכולות שלהם".

מה בעיניך חייב להישמר גם בעתיד?

קודם כול, לשמור על העצמאות המקצועית של היחידה. אסור להתפשר על זה בשום פנים ואופן.

תמיד להיות המצפן – המקצועיות: בדיקה, נתונים, תחרויות, לבדוק תוצאות ולתת את האאוט פוט על פי נתונים. כאן אין פוליטיקה ולא נכנסים למקום הזה שיקולים או גורמים שאינם מקצועיים. וכמו שאמרתי, תמיד  לדבר בגובה העיניים ולהיות כל הזמן מעודכנים מקצועית בכל הרבדים".

דני אורן באצטדיון האתלטיקה המחודש במכון וינגייט.

אתה אופטימי לגבי עתיד הספורט ההישגי הישראלי?

"הספורט הישראלי מאוד מאוד התקדם. אני זוכר את מצב הספורט ב-1988 כשהגעתי ליחידה – מה היו האיגודים, מה היו האימונים ומה הייתה רמת המאמנים. היום אנחנו בעולם אחר לגמרי וזה בא לידי ביטוי בתוצאות.

שבע המדליות בפריז 2024 לא הגיעו יש מאין. הספורט הישראלי עשה התקדמות גדולה מאוד, הן בתחום המקצועי הן בתחום הניהולי.

השתפרנו מאוד ונהיינו טובים יותר למרות שיש עדיין הרבה מאוד מקום לשיפור. אנחנו שואפים לשם.

עכשיו צריך להשקיע בצעירים, בנוער. שם לא רואים תוצאות מיידיות. גם וינגייט דרום ווינגייט צפון יהיו קפיצת מדרגה נהדרת. חשוב שנתקרב לפריפריה – יכולים לצאת משם ספורטאים מצוינים, כמו אורן סמדג'ה".

מימין: האלוף האולימפי גולש הרוח תום ראובני, דני אורן וסגנית האלופה האולימפית, גולשת הרוח שרון קנטור. באדיבות הוועד האולימפי בישראל.

וינגייט כבית לאומי והאבולוציה של היחידה לספורט הישגי

מרכז העשייה של אורן עמד תמיד מכון וינגייט. "המכון היה עבורי הרבה מעבר למקום עבודה, זה הבית המקצועי שלי שבו גדלתי והכרתי חברים," הוא מתאר. כשנשאל למה יתגעגע במיוחד הוא משיב בהומור: "לחדר האוכל! אבל ברצינות,

אני אתגעגע בעיקר לאנשים, למאמנים, לספורטאים ולאווירה של הספורט שיש כאן בכל מקום. מכון וינגייט זה המקום הכי מדהים בעולם – בית לאומי להרבה ענפים וכשיקימו את הבניין הרב תכליתי יהיה כאן עוד יותר מדהים".

כשאורן הגיע ליחידה ב-1988 (ארבע שנים לאחר שהוקמה על ידי יריב אורן ותומאס למפרט בשנת 1984), פני הדברים נראו אחרת. "האיגודים היו במקום אחר. בהתחלה החלק המשמעותי היה רק מעקב ובקרה," הוא נזכר. תחת ניהולו, היחידה עברה קפיצת מדרגה למצוינות הישגית. הוא מונה בגאווה את ההישגים הארגוניים המרכזיים שלו: בניית תוכניות רב שנתיות בשיתוף האיגודים, הקמת המחלקה הצעירה בניהולו של עובד היחידה לספורט הישגי יאיר טלמון, יישום עבודת ייעוץ ארגוני מקיפה, הובלת פרויקטים כגון 'טאלנט טרנספר', חדשנות והכנסת תחום האנליטיקה.
לצד ההצלחות, אורן לא מהסס להצביע על החמצות: "אחד הדברים שאני זוכר מתחילת הדרך זה החלפת ידע עם העולם, למשל עם ניו זילנד. זה משהו שהיום הייתי משקיע בו יותר כדי לאתגר ולטפח את ההון האנושי של היחידה. אני מודה שגם שלא השקעתי מספיק ביחסי ציבור" (מחייך). 

איך אתה מגדיר את התפקיד של היחידה לספורט הישגי?

"בעיניי, היחידה היא הרבה יותר מיחידה ארגונית – היא חלק מהתשתית שעליה בנוי הספורט ההישגי הישראלי. מאחורי כל ספורטאי או ספורטאית שמגיעים לאליפות עולם, אליפות אירופה או למשחקים האולימפיים, יש מערכת שלמה: ספורטאי, מאמן, משפחה, אנשי רפואה, מדע, תזונה, פסיכולוגיה ופיזיותרפיה. יש איגוד, התאחדות ואגודה. יש את המדינה (באמצעות מנהל הספורט במשרד התרבות והספורט), יש את הוועד האולימפי ויש מערכת מקצועית שצריכה לחבר את כל הדברים האלה יחד. חשוב לראות את התמונה הגדולה ולתת לספורטאי את התנאים הטובים ביותר כדי לממש את הפוטנציאל של וזו המשימה של היחידה לספורט הישגי.

הספורט ההישגי הוא מערכת אחת גדולה. אף גוף לא יכול להצליח לבד. אף אדם לא יכול להביא מדליה אולימפית לבדו".

דני אורן: "הספורטאים הם המטרה לשמה כולנו כאן".

מה הדבר שאתה הכי גאה בו לאורך השנים?

"ב-12 השנים שבהן ניהלתי את היחידה היו הרבה מאוד אתגרים. היו החלטות קשות, היו ויכוחים, היו הצלחות גדולות והיו גם אכזבות – אבל תמיד הייתה לנו מטרה אחת: לקדם את הספורט ההישגי הישראלי ואת הספורטאים שלנו.

הדבר שאני הכי גאה בו הוא שלא הסתכלנו רק על השאלה "כמה מדליות יהיו?". ניסינו לשאול שאלה עמוקה יותר: איך אנחנו בונים מערכת שתאפשר לספורטאים ישראלים להיות טובים יותר, שנה אחרי שנה, דור אחרי דור.

מדליה היא רגע, אבל מערכת הישגית טובה היא תהליך, והיא צריכה להיבנות לאורך שנים. מנהל בספורט הישגי צריך לדעת להסתכל בשני כיוונים: מצד אחד על התוצאה של מחר, ומצד שני על מה שיקרה בעוד חמש או עשר שנים. ספורטאי שמגיע היום לפודיום התחיל את הדרך שלו לפני הרבה שנים. וההצלחה שלו היא תוצאה של מערכת שלמה. אבל בסופו של דבר – הספורטאים הם הסיפור. הם המטרה שלשמה כולנו כאן".

מהם ההישגים שאתה הכי גאה בהם כמנהל?

"יש הישגים מקצועיים שאני לא אדבר עליהם כי להישגים האלה שכולם מכירים יש הרבה שותפים.

אני אדבר על היחידה עצמה:

הראשון, הוא האנשים שלי ביחידה, שאת רובם אני הבאתי. אנשים מצוינים שהם הגאווה הכי גדולה.

השני, הוא הקמת המחלקה הצעירה, שיאיר טלמון עומד בראשה.

השלישי, הוא הבאת היועץ הארגוני והעבודה הרצינית על שינוי ארגוני, עם תוכניות מפורטות.

והרביעי הוא הבאת תחום האנליסט בספורט. לא היה תפקיד כזה לפני כן וזה מדהים.

אני לא יודע אם הצלחתי לעשות את כל מה שתכננתי אבל אני יודע דבר אחד: נתתי את הלב! נתתי את כל מה שידעתי לתת ואני מודה על הזכות שהייתה לי להיות חלק מהסיפור של הספורט הישראלי"

יש ספורטאי או ספורטאית שהותירו בך חותם מיוחד?

"אחת הספורטאיות המדהימות ביותר שהכרתי היא גולשת הרוח לי קורזיץ, אלופת עולם ארבע פעמים. לי קורזיץ היא ספורטאית עם סיפור חיים יוצא דופן ועם אישיות יוצאת דופן, שעברה ועוברת התמודדויות לא פשוטות עם יכולת מדהימה לקום, להתמודד ולהמשיך. לי היא עבורי דוגמה לכך שספורט הישגי הוא לא רק תוצאה. הוא אופי, התמדה, אמונה והיכולת להתמודד גם כשהחיים מציבים בפניך מכשולים. אלה הדברים שאני לוקח איתי מהשנים האלה. לא רק את המדליות, אלא את האנשים ואת הסיפורים שמאחוריה".

מהו הרגע הגדול או המרגש ביותר שלקחת איתך?

"פריז 2024 – המדליה האחרונה! אם אני צריך לבחור רגע אחד שמסמל עבורי את סיום הדרך המקצועית שלי, אני חושב מייד על המדליה השביעית של המשלחת הישראלית – המדליה של נבחרת ההתעמלות האומנותית במשחקים האולימפיים פריז 2024.

נבחרת ההתעמלות האומנותית הקבוצתית עם מדליית הכסף במשחקים האולימפיים פריז 2024. התמונה באדיבות הוועד האולימפי בישראל.

אני זוכר את הרגע הזה היטב כי ידעתי שזו לא רק עוד מדליה. ידעתי שזו תהיה מבחינתי המדליה האולימפית האחרונה בתפקיד. אחרי 36 שנה ביחידה, אחרי 12 שנים כמנהל, פתאום אתה עומד שם ומבין שהמעגל נסגר.

זה היה רגע של גאווה לאומית ומקצועית גדולה, אבל גם רגע מאוד אישי. כי בתוך השמחה של ההישג הייתה גם הידיעה שאני מסיים פרק משמעותי מאוד בחיים שלי. אולי זה בדיוק מה שהיה יפה ברגע ההוא – הוא הזכיר לי שוב למה בחרתי לפני כל כך הרבה שנים להיות חלק מהספורט ההישגי".

במבט אל עבר המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 2028, אורן שומר על אופטימיות זהירה. בעודו מכיר בקושי לשחזר את הצלחת 7 המדליות מפריז, הוא רואה פוטנציאל בענפים מגוונים – משיט והתעמלות, דרך ג'ודו ועד לטיפוס, ומקווה במיוחד לראות נציגות ישראלית בענף הכדורעף.

מרגיש החמצה שלא השלמת את המחזור האולימפי עד ללוס אנג'לס 2028?

"לא אבל יהיה מעניין. יש ענפים שיוצאים או חוזרים כמו בייסבול וסופטבול, פוטבול, לקרוס, סקווש וגם זוגות מעורבים בקומפאונד בקשתות. תמיד יהיו ציפיות למדליות מהשיט, מההתעמלות ומג'ודו הנשים, ומעניין יהיה לראות את ג'ודו הגברים אחרי חילופי הדורות. יש רוכב סוסים מעולה. יש סיכוי גם בטיפוס, כי הפרידו בין הבולדר לבין ההובלה. אסור לשכוח שבשנתיים שלוש האחרונות היו המון תחרויות שישראל לא השתתפה בהן. 2026 היא שנת מבחן לספורט ההישגי הישראלי.

אני מקווה שהזוג הבכיר שלנו בכדורעף חופים, אילון אלעזר וקווין קוזמיצ'וב, יצליח לעשות היסטוריה. אני מאמין שאם הכול יעבוד כמו שצריך – יש סיכוי גדול שהם יהיו במשחקים האולימפיים ואם הם עולים – אני אסע ללוס אנג'לס לראות אותם!"

בדרך ללוס אנג'לס 2028: כדורעפני החופים אילון אלעזר וקווין קוזמיצ'וב במגרש האימונים הביתי במכון וינגייט.

עם הפנים לתפקיד הבא: רוצה לעבוד עם ספורטאים

הזמן עכשיו עם המשפחה והנכדים הוא כל עולמך או שאתה כבר מוכן לתפקיד הבא?

"אני בהחלט נהנה מהזמן הזה עם המשפחה ובת הזוג אבל אני לא מסיים את הקשר שלי עם הספורט כי אני לא מפסיק לאהוב את הספורט הישראלי. אני לא מפסיק להתעניין ביחידה ואני בטח לא מפסיק לעודד את הספורטאים שלנו. אני לא רוצה להיות יו"ר, אני מאוד אוהב לאמן ואיפה שאוכל לתרום מהידע שלי – אני אהיה שם. יש כל מיני הצעות. אולי נוער? אני רוצה לגדל צעירים."