אריק זאבי: "מכון וינגייט – הפנים היפות של ישראל"

מאת: rafi

מכון וינגייט, ספורט הישגי, חדשות

25 - 11 - 21

תודה רבה למדליסט האולימפי המעוטר אריק זאבי, על בחירתו במכון וינגייט כמקום הכי ישראלי בעיניו – או לייתר דיוק, כמקום שמייצג את פניה היפות של מדינת ישראל. אריק זאבי: "התקופה בה גרתי כספורטאי במכון וינגייט הייתה התקופה הטובה בחיי"

אריק זאבי:

״מכון וינגייט הוא המכון הלאומי למצוינות בספורט של מדינת ישראל.

הוא נמצא באחד האזורים היפים בישראל, על גבו של רכס בחוף הים פולג, בגבולה הדרומי של נתניה.

בחרתי במכון וינגייט, קודם כל, כי ביליתי שם את רוב הקריירה הספורטיבית שלי.

הגעתי לשם, לראשונה, בגיל 12 לאימוני נבחרת ישראל לנוער בג׳ודו.

האימונים נערכו פעם בשבוע, בימי שלישי אחר הצוהריים, ואני ממש זוכר איך הייתי ממהר הביתה מבית הספר, אוכל בחופזה, מסדר תיק ומייד יוצא לכיוון המכון.

הייתי לוקח שני אוטובוסים מביתי בבני ברק ועד לכניסה למכון, על כביש החוף, ואז הייתי צריך ללכת עוד כ-20 דקות עד שהייתי מגיע לאולם הג’ודו שנמצא בקצה המערבי של המכון. בהמשך הקריירה התאמנתי שם פעמיים ואף שלוש בשבוע, עד שבסיום התיכון, בגיל 18 וחצי עברתי לגור שם במעונות הסטודנטים וכל האימונים שלי התקיימו שם.

תמונת ארכיון: אריק זאבי בתקופת אימוניו במכון וינגייט עם יואל רזבוזוב ולצידם פסיכולוג הספורט, פרופ' בוריס בלומנשטיין (צילום: אבי שי, מכון וינגייט)

התקופה שבה גרתי במכון הייתה, ללא ספק, הטובה בחיי: גם יצאתי לעצמאות, לראשונה בחיי, גם כל חיי סבבו סביב הספורט, גם הרגשתי מקצוען אמיתי, וגם נהניתי מהתנאים המעולים שיש במקום.

מרכז פיזיותרפיה, חדר אוכל, סאונה וג׳קוזי להתאוששות, אולם אימונים הכי גדול בארץ וגם קרבה לים, נוף מדהים, מיקום מעולה בין הרצליה לנתניה והכי חשוב, מגורים ליד חבריי לנבחרת וספורטאים מענפים אחרים.

ארבע שנים גרתי במכון וינגייט, אך גם שעזבתי את מגורי הסטודנטים ועברתי לגור במקומות שונים בארץ, המשכתי להגיע לשם על בסיס יומי ובכל פעם שנכנסתי למכון, הרגשתי שעוטפת אותי תחושה מוזרה של שילוב בלתי אפשרי בין שלווה לדריכות.

תחושה שלא נעלמה עד ליום האחרון בו דרכתי במכון כספורטאי אולימפי.

אבל הסיבה העיקרית שבחרתי במכון וינגייט היא כי המכון הוא, באיזשהו מקום, הפנים הכי יפות של ישראל, מקום של מצוינות שגם משמש, הלכה למעשה, כאינטגרציה הכי אמיתית שיכולה להיות.

כשאתה ספורטאי, אין חשיבות לגזע, מין או למוצא שלך, הדבר היחיד שלפיו אתה נמדד הוא יכולתך הספורטיבית ומכון וינגייט היה הבית של הנערים והנערות האלה.

תמונת ארכיון: אריק זאבי באימון מנטלי עם פרופ' בוריס בלומנשטיין במרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט (צילום: אבי שי, מכון וינגייט)

אני הגעתי לנבחרת ישראל משכונת פרדס כץ, שכונה מאוד לא טובה, שבימים ההם נחשבה לשכונת פשע, ואיתי בנבחרת היו נערים מתל אביב, רעננה, פתח תקווה וחיפה, ילדי מושבים וקיבוצים ואפילו מאילת הגיעו 2 נערים להתאמן.

אבל כל זה לא עניין אף אחד, משום שנמדדתי רק על פי הצלחתי הספורטיבית והאינטגרציה התקיימה לא רק בתוך הענף שלי, אלא הורגשה שם בכל מקום:

במגורים הצמודים לשלי, גר אתלט אתיופי, רץ מרתונים שייצג אותנו באתונה, בצד השני גר מתאבק, עולה לשעבר מחבר העמים.

ממול גר איתן אורבך, שחיין אולימפי מחיפה ולידו יוליה, אתלטית מבאר שבע. היה אפשר לראות בוינגייט אנשים מכל המגזרים, מכל המינים וגם בכל הגדלים…

באיזשהו מקום, וינגייט מייצג פן אחד של ישראל בגרסה הכי יפה שלה שמשדרת בריאות, ספורטיביות ומצוינות, מקבלת אנשים מכל רחבי ישראל ומנסה לתת להם את האפשרות להיות הכי טובים בעולם בתחומם, וכל זה – עם הנוף היפה בעולם לחוף הים התיכון.

ולכן וינגייט הוא בעיני המקום שמייצג את ישראל בצורה הכי יפה. או שיותר נכון להגיד, וינגייט מייצג את ישראל כמו שהייתי רוצה לראות אותה…״.

תודה רבה אריק! ריגשת